קבלה היא לא להרים ידיים

אפשר תמיד לקבל את זה שאני לא.

לא עושה. לא מתמודד. לא פותר.

אפשר להפוך את המילה "קבלה" למשהו פסיבי מאוד:

ככה אני. ככה החיים. אין מה לעשות.

זו לא הקבלה שאני מדבר עליה.

קבלה יכולה להיות בדיוק ההפך מכניעה

יש כאב אחד שנובע ממה שקורה.

ויש כאב נוסף שאנחנו מייצרים מהמלחמה הבלתי פוסקת בכך שזה קורה.

אני לחוץ - ואני כועס על עצמי שאני לחוץ.

אני מפחד - ואני משוכנע שאסור לי לפחד.

נכשלתי - ועכשיו בנוסף לכישלון אני צריך להסביר לעצמי איזה אידיוט אני.

לפעמים חלק גדול מהאנרגיה שלנו כבר לא הולך לדבר עצמו, אלא לניסיון לא להרגיש את מה שאנחנו כבר מרגישים.

קבלה היא לא להגיד שזה טוב.

היא להגיד - זה מה שנמצא כאן כרגע. עכשיו, מה אני רוצה לעשות איתו?

חמלה אינה ויתור על אחריות

יש תפיסה מעניינת שלפיה אם אפסיק לרדת על עצמי, אפסיק להשתפר.

כאילו המבקר הפנימי מחזיק אותנו קצר, ואם ניתן לעצמנו קצת חמלה מיד נישכב על הספה ונפסיק להתאמץ.

המחקר לא ממש תומך בהנחה הזאת.

בסדרה של ארבעה ניסויים, אנשים שהגיבו לכישלון או לחולשה אישית בחמלה עצמית הראו במצבים שונים יותר מוטיבציה לשיפור, יותר רצון לתקן ואף השקיעו יותר זמן בלמידה לאחר כישלון.

זה לא אומר שחמלה עצמית היא פתרון קסם או שתמיד תעלה מוטיבציה.

אבל היא בהחלט מערערת את הרעיון שאנחנו חייבים לשנוא את עצמנו כדי לזוז.

אפשר לקבל ולהשתנות באותו הזמן

אני יכול לומר:

"אני נוטה להימנע כשאני מפחד."

בלי להוסיף:

"ולכן אני אדם חלש."

ואז לבדוק אם בפעם הבאה אני מוכן לעשות צעד קטן גם עם הפחד.

אני יכול לקבל שהעבר שלי השאיר בי צלקות בלי להחליט שהן צריכות לנהל את העתיד.

אני יכול לקבל חלקים באישיות שלי, ובאותה נשימה ללמוד להתנהל איתם אחרת.

זו בעיניי אחת התנועות היפות בתהליך שינוי:

אני לא חייב להילחם בעצמי כדי להשתנות.

לפעמים דווקא כשאנחנו מפסיקים לבזבז אנרגיה על המלחמה במה שכבר נמצא בתוכנו, מתפנה לנו יותר אנרגיה לעשות משהו חדש.

קבלה טובה היא לא סוף תהליך השינוי, אבל לגמרי המקום שממנו התנועה יכולה להתחיל.