אולי הדבר שממנו אני נמנע הוא בדיוק המקום שכדאי לי לפגוש
המוח שלנו מסמן סכנות.
הוא ממש, ממש על זה.
וטוב שכך.
מערכות לזיהוי איום הן חלק בסיסי מהיכולת שלנו לשרוד. למעשה, מנגנוני הגנה בנויים כך שלעתים משתלם להם לייצר גם אזעקות שווא: המחיר של להיבהל ממשהו שהתברר כלא מסוכן עשוי להיות קטן מהמחיר של לפספס סכנה אמיתית. זה מוכר במחקר האבולוציוני כעיקרון "גלאי העשן".
הבעיה מתחילה כשהגלאי שלנו מסמן לא רק נמר שרוצה לטרוף אותי בג׳ונגל.
אלא גם:
מבוכה. דחייה. כישלון. חוסר ודאות. שיחה לא נעימה. האפשרות שמישהו יתאכזב מאיתנו.
הראש לומד ממה שכאב
מקומות שנפגענו בהם בעבר יכולים לקבל אצלנו סימון מיוחד.
אם בכל פעם שהבעתי צורך קיבלתי ביקורת, אולי למדתי שכדאי לשתוק.
אם דחייה הייתה עבורי חוויה קשה במיוחד, אולי למדתי לא לנסות עד שאני בטוח.
אם טעויות זכו לתגובה קשה, אולי למדתי לבדוק כל דבר שוב ושוב.
אלה לא בהכרח "תקלות".
בשלב מסוים, חלק מההתנהגויות האלה אולי באמת הגנו עלינו.
אבל מה שהיה פתרון מצוין בגיל 12 יכול להפוך למגבלה בגיל 35.
ואז מגיעה ההימנעות
הימנעות עובדת.
זו בדיוק הבעיה איתה.
אני מפחד משיחה - ומבטל אותה.
מיד מגיעה הקלה.
הראש לומד משהו פשוט מאוד:
יופי. יצאנו משם. תעשה את זה שוב בפעם הבאה.
כך אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בונים בהדרגה חיים סביב המקומות שאליהם אנחנו לא מוכנים להיכנס.
וזה חשוב: לא כל הימנעות רעה. אם משהו מסוכן, מיותר או לא חשוב לי - להימנע ממנו יכול להיות הדבר החכם ביותר לעשות.
השאלה המעניינת היא אחרת:
מה ההימנעות הזאת עולה לי? איזה הפסד יש לי לטווח ארוך?
האם ההימנעות מקדמת אותי לעבר טיב החיים שאני רוצה, או לא?
לפעמים בדיוק שם נמצא השער
אם חשוב לי קשר, אבל אני נמנע מפגיעוּת - אולי שם נמצאת העבודה.
אם חשוב לי להתפתח מקצועית, אבל אני נמנע מכל מצב שבו אני עלול להיכשל - אולי שם.
אם חשוב לי לחיות בצורה שמתאימה יותר למה שאני רוצה, אבל אני נמנע מלאכזב אחרים - אולי שם.
אני לא מאמין שצריך "לצאת מאזור הנוחות" רק בשביל לצאת ממנו.
אין מדליה על סבל מיותר.
אבל כשאי-הנוחות עומדת בינינו לבין משהו שחשוב לנו, היחסים שלנו איתה הופכים להיות משמעותיים מאוד.
במקום לשאול רק:
"איך אני גורם לזה לא להיות לא נעים?"
אפשר להתחיל לשאול:
"האם אני מוכן שזה יהיה קצת לא נעים, כדי להגיע למקום שחשוב לי?"
וזו כבר שאלה אחרת לגמרי.